משליטה באוכל לאמון בגוף 

אין הורה שלא מתחבט בטיב הדיאלוג שהוא מנהל עם ילדיו: באופן הפנייה אליו, בטון הדיבור, בשפה. וכשזה מגיע לתזונה ומשקל, רובנו שרויים במבוכה: מצד אחד חוששים שמא הילד יעלה במשקל ויהיה בוגר שמן, ומצד שני פוחדים מהאפשרות שיהיה רזה מידי, או חלילה יפתח הפרעות אכילה. הפחד לגרום לנזק והחשש שמא איננו מספקים תזונה בריאה, מובילים לחוסר ודאות, במיוחד בעידן שלנו, שבו לא תמיד ישנה התאמה בין מודל השלמות השוקל את ערכנו בקלוריות ובקילוגרמים למציאות בפועל.
כהורים, הקושי שלנו לעמוד מול סטריאוטיפים חברתיים מחד, ומול הילד שלנו מאידך, מעמת אותנו עם קונפליקט כמעט בלתי פתיר.

מודל לחיקוי: אימוץ התנהגות מהסביבה
חוקרים רבים מעידים כי ילדינו מאמצים את התנהגויות האכילה שלנו כהורים. בעבור חלק גדול מהילדים החיקוי הוא בהתנהגות לא בריאה בנושאי אוכל, משקל ודימוי גוף1. יתרה מזו, ככל שבעיית ההשמנה בקרב ילדים הולכת ומתעצמת, וככל שאנחנו, אנשי המקצוע, מזהירים מפני אכילה עתירת קלוריות ומחוסר פעילות גופנית, אנו הופכים אובססיביים יותר בנוגע להתנהגויות האכילה שלנו ושל ילדינו. אובססיביות זו נמצאה פוגעת והורסת יותר ממועילה במניעת ההשמנה10.

מנגנון טבעי לצריכת המזון
"מרבה רגליים הולך עם מאה רגליים,
צפרדע אחד, פילוסוף, ראה אותו,
הסתכל ונעשה מודאג,
אפילו עם ארבע רגליים קשה כל כך ללכת,
אבל מרבה הרגליים הזה הולך עם מאה רגליים,
ממש פלא!
איך מרבה הרגליים מחליט איזו רגל להזיז קודם ואיזו אח"כ, ואיזו אח"כ? ועוד מאה רגליים!
הצפרדע עצר את מרבה הרגליים, ואמר:
"אני פילוסוף ואני מאד נבוך בקשר אלייך:
יש לי בעיה שאינני יכול לפתור. איך אתה הולך?
איך אתה מסתדר, זה נראה בלתי אפשרי!"
אמר מרבה רגליים: "ככה אני הולך כל החיים שלי ואף פעם לא חשבתי על זה, אבל עכשיו כשאתה שואל, אחשוב ואומר לך."
וכך לראשונה נכנסה מחשבה לשכלו של המרבה רגליים,
"באמת, הצפרדע צדק, איזו רגל צריך להזיז קודם?"
מרבה הרגליים עמד כמה דקות, לא יכול היה לזוז, רעד ונפל.
הוא אמר לצפרדע: "אנא אל תפנה את השאלה הזו למרבה רגליים אחר. כל החיים שלי הלכתי בלי בעיות, ועכשיו הרגת אותי לגמרי! אני לא יכול לזוז!
ועוד להזיז מאה רגליים, איך אני אסתדר?"
(אושו)

האין זה מה שאנו עושים לילדנו מרגע שאנחנו מנסים לנהל את אכילתם?
מהרגע שבו התינוק מגיח לאוויר העולם, מתחיל הדיאלוג שלו עם האוכל. קיימות עבודות רבות המתייחסות לתפקיד ההנקה לעומת ההאכלה בבקבוק, ולהשפעותיה על משקל הילד בהמשך חייו. רוב העבודות מדגימות אפקט מגן של ההנקה מפני השמנת יתר בגיל מבוגר יותר, בעיקר בהנקה לאורך זמן. אחד ההסברים לכך הוא ההנחה שבהנקה הילד מכוון את צריכת המזון שלו באופן טבעי, מתוך הקשבה לצרכי הרעב והשובע שלו. יתכן שטכניקת ההנקה גורמת לאם להיות קשובה ורגישה יותר לאיתותים שמשדר תינוקה מבחינת תדירות המזון שנצרך ונפחו, משום שבניגוד להאכלה בבקבוק, כאן אין לאם כל ידע או שליטה על הכמות האמיתית שתינוקה צורך, והיא חייבת לאפשר לו לקבוע את התזמון ואת הכמות הנצרכת. מתוך כך החוקרים סוברים שהאם המניקה תפתח גם בהמשך חייהם המשותפים סגנון האכלה שמאופיין בשליטה אימהית מופחתת, ותאפשר לילד בקרה עצמית וטבעית של צריכה אנרגטית בתגובה לאותותיו הפנימיים לרעב ולשובע.


גבולות: קו חלוקה, אך גם מקום החיבור
התנהגות אכילה טומנת בחובה סוגים שונים של הגבלות: חיצוניות, הנכפות על הילד מתוך האוטוריטה ההורית, ולעומתם ישנם גבולות פנימיים, שהם שלו, הנשענים על הקשבה טבעית לצרכיו. היצמדות לחוקים (המורים לילד מה לאכול, מתי וכמה), אמנם מקנה לו תחושת ביטחון, אשליה שיש מישהו ששומר עליו. אולם, האם אין חוקים אלה מתפקדים לא פעם כחרב פיפיות? מחקרים רבים מראים שדווקא הורים קפדניים ונוקשים עלולים להימצא כמעודדי השמנה.
ראשית, יש לבחון את המושג "גבול". גבול - מקשר ומפריד בין תחומים או סביבות. מקום שבו משהו נגמר ואחר מתחיל. קו חלוקה מפריד שמסייע בשמירת הצביון של כל אחד מהתחומים, ומאפשר לו לשמור על ייחודו. למרות קיומו של הגבול, לרוב ההפרדה אינה מלאה, וישנם ערבוב, גמישות וקשר בין התחומים. אפשר לומר שגבול מקשר בין תחומים, וככזה הוא איננו רק תוחם, אלא במידה מסוימת מחבר. לכן, יש לבחון את גמישות הגבול - היותו ברור מחד, וניתן לשינוי מאידך.
מתי חוקים הופכים הורסים? כאשר הם שולטים בנו, כאשר הם שמים דגש על מה שאנחנו צריכים וחייבים לעשות, ובעיקר כשהם מצמצמים את מרחב הבחירה ושוללים מאתנו, אוטומטית, את החופש. חוקים כאלה הם בעיקרם תולדה של פחד. כשאנחנו מנוהלים מתוך פחד - לא רק שאיננו מצליחים להתמודד עם הבעיה, אנחנו לרוב מעצימים אותה ומייצרים אינספור בעיות חדשות. כך גם במלחמה שהכרזנו על ההשמנה. היא יצרה אכילה קונפליקטואלית ועיסוק "מופרע" באוכל ובגוף, היא שללה מאתנו את העונג שבאכילה ואת היכולת לבחור דווקא את האוכל הבריא לנו, והיא בעיקר העצימה את ההשמנה. מחקר שהתבצע בשנת 2003 וכלל 41 בתי ספר (יותר מ-1700 תלמידים) בדק השפעת מתן ארוחות צהריים דלות קלוריות ודלות שומן בבתי הספר, והדרכה לשינוי אורח חיים. במחקר לא נצפתה ירידה משמעותית באחוזי שומן הגוף של הילדים שאכלו מזון דל שומן בבית הספר.
מחקר אחר שנערך בנברסקה באמצע שנות ה-90 בדק שתי קבוצות תלמידים. קבוצה אחת מבית ספר יסודי קיבלה ארוחות דלות שומן ודלות מלח, הגבירה את הפעילות הגופנית וקיבלה יותר חינוך תזונתי. הקבוצה השנייה לא עברה שום תהליך מובנה של שינוי. התוצאות הראו שהמשקל או שומן הגוף, רמות הכולסטרול, האינסולין או הסוכר לא השתנו אחרי שנתיים של מעקב. החוקרים מעריכים שהתלמידים שקיבלו ארוחות דלות שומן (25% במקום 31% שומן) פיצו עצמם בארוחות עשירות יותר בבתיהם, וסבורים כי הצורך הפיזי של הגוף הוא אמיתי, והוא דואג להשלים את החסר באופן הכי טבעי.
כשאנחנו מנוהלים ב"משטרת אוכל", אנו יוצרים בילדינו תלות. אנחנו לא מאפשרים להם לפתח שיח עצמאי, ומקשים עליהם ליצור מאזן קלורי שמנוהל באותנטיות מתוך תחושות רעב ושובע אמיתיות. מבלי שנאמר זאת מפורשות, אנחנו למעשה מטילים ספק ביכולת העצמית הטבעית שלהם, ואומרים - "אנחנו יודעים יותר". אולם, האם אנחנו באמת יודעים יותר?

תחושות אמביוולנטיות ביחס למזון
כשאנחנו מתחילים לשוות לאוכל ערכים של "טוב" או "רע", אנו גורמים לילד שאוכל אותו לחוש אשמה ובושה. אנו מעוררים אצלו קונפליקט בין הקודים הטבעיים והפנימיים לחוקים החיצוניים שאנו קובעים בעבורו. ילד שגדל בסביבת חוקי המותר והאסור, מצוי בדיסוננס תמידי: תחושות כעס על הוריו ועל הדמויות המובילות בחייו מחד, וכעס על עצמו מאידך. נסו לדמיין ילד שאוכל פיצה במסיבת יום הולדת: בביתו הוא מקבל מסר שאומר ש"פיצה הוא מאכל רע ואסור", ובחוויה הפנימית שלו הוא עובר עבירה. יחד עם זאת, הוא חווה את התענוג שבאכילת מאכל טעים שכולם סביבו אוכלים ממנו. כך, לא משנה איך יבחר לנהוג, הוא בכל מקרה ירגיש תסכול. אם יאכל - יחוש אשם כלפי הוריו וכלפי עצמו (על כך שלא הצליח להתאפק), ואם יוותר - ירגיש מסכן, ויחוש בחסך.
עלינו לזכור כי הילדים נוטים לאכול דווקא את אותם מאכלים שאסורים עליהם, יותר מהחופשיים והלגיטימיים.
סאטר, בספרה child of mine"", מציעה שבמקום להיות עסוקים במניעה, בחסך, ובהגבלת האכילה בילדים, נמיר זאת דווקא בהיצע, באפשרות, בבחירה.
במרבית הפעמים, גם כשהמזון מאד טעים, הילדים יפסיקו לאכול כשיהיו מלאים, היות שאינם מצויים בחרדה שמא לא יוכלו לאכול מחר. בבסיסם, הילדים הם המאזנים הטובים ביותר של עצמם, ואם רק נניח להם, הם יאכלו כמה שהם באמת צריכים כדי לגדול לתוך גופם. נכון, תמיד יהיו כאלה שיאכלו יותר, אבל זאת משום שאלו הם הצרכים שלהם, בדיוק כמו שישנם תינוקות יונקים מלאי תשוקה ותאווה לאוכל, לעומת אלה המסתפקים בכמויות קטנות יחסית. האין זה אך טבעי? אנחנו שונים זה מזה בצרכים ובתאוות, וגם בטעמי האוכל, בזמני הארוחות ובכמויות שאנחנו צורכים.

Regulation is the wrong answer to the wrong problem
חלק גדול מהבעיה טמון ב"פתרונה" - Food restriction - מניעה חיצונית, הגבלה (בכמות, בנגישות, בסוגי האוכל). מרבית התכניות המציעות חלופה לדיאטה הן בעצם "דיאטה בתחפושת". הן מזמנות אותנו לשינוי באורחות החיים - מילות הקסם החדשות. אלה הן תכניות שנשענות על שינוי התנהגות, פעילות גופנית ותזונה נכונה. הן אומרות לנו: אתם יכולים להשתנות ולשנות את ילדיכם, עשו פעילות גופנית, אכלו בריא, הפנימו את כללי שינוי ההתנהגות - ותרדו במשקל. הן גם אומרות לנו כמה הילד צריך לאכול ומה לעשות כדי שזה יקרה, ודורשות שנאכל פחות, שנמדוד ושננהל את האכילה שלנו בעיקר מתוך חוקים חיצוניים. סופן של מרבית התכניות הללו הוא, בדרך כלל, בתחילתן.
נמצא ששמירת משקל בילדים ובמתבגרים נשענת על יכולת של בקרה קוגניטיבית, גמישות, וחוסר עכבות בהתנהגויות האכילה, וזאת לעומת קבוצת הילדים שדווקא העלתה במשקל.
ולצורך הדיון שלנו? ניהול האכילה מתוך פחד, לחץ, הימנעות, חסך וחוסר בחירה חופשית - מעצים את ההשמנה ואת תחושת הכישלון.

לילד קשה לאכול פחות ממה שהוא צריך, בה במידה שקשה לו לאכול יותר מכך
ננסה לדמיין מה חש הילד שלנו כאשר הוא רעב ונותנים לו לאכול פחות ממה שהוא חש שהוא צריך. מה קורה לחיבור הרגשי והפיזי שלו עם תחושות הרעב כתוצאה מהתנסויות חוזרות ונשנות כאלה? ברגע שמזונות מסוימים ייזכרו בתודעה שלו כמאכלים שצריכים לאכול, הוא יימשך באופן טבעי דווקא למאכלים אחרים. וגם כשאלה יהיו פרושים למולו, הוא יבחר להימנע מהם. אין שום עדות מדעית לכך שילדים שאוכלים מוצרים דלי קלוריות ודלי שומן יהיו רזים יותר. נהפוך הוא - מחקר גדול שנעשה בחולדות צעירות (עם השלכות מאד חזקות עלינו כבני אדם) הראה שהחולדות שצרכו מזון "דיאטטי" נטו יותר להתקפי זלילה ולהשמנה. טענת החוקרים היתה שמזון דל קלוריות מפריע ליכולות הטבעיות של הגוף לבצע בקרת קלוריות. עוד אמרו החוקרים: "ממצאים אלה היו משמעותיים יותר דווקא אצל חולדות שהיתה להן באופן גנטי נטייה להשמנה". כלומר, האוכלוסייה השמנה, שממילא היא זו שצורכת יותר מזון דיאטטי, היא גם זו שתשמין יותר.
למרבית הילדים יש פחד ממאכלים חדשים, מה שאנחנו מכנים בשם נאופוביה, ודווקא לחץ להתנסות או מתן "פרס" מאטים את תהליך הלמידה ומרחיקים את הילד מהרצון הטבעי שלו להתנסות. מרחב הבחירה, המגוון, הצבעוניות, החופש - בהם טמון המפתח. תפקידנו כהורים הוא לא להאיץ או לדחוף, אלא דווקא לפרוס, לאפשר, לבטוח.
כמה באמת הילד שלנו צריך לאכול? בפועל איננו יכולים לדעת זאת באמת. בגופו קיימים אותם מנגנונים שקובעים את הכמות לפי צרכיו. כמו למבוגר, לכל ילד צרכים משלו, תאוות משלו ומנגנונים מווסתים משלו - הוא רק צריך לאפשר לעצמו להקשיב להם ולבטוח בהם.
עלינו לזכור: יש דברים שעליהם אנחנו יכולים לפקח ולשלוט, ויש דברים שאין לנו שליטה עליהם. זאת בעיקר משום שילדים אוכלים אוכל לא משום שהוא בריא להם, אלא משום שהוא פשוט טעים.




עיקרי הדברים
אנחנו צריכים לזכור:
א. לילדים יכולת למידה עצמית טבעית
ב. הסקרנות מצויה בילדים באופן טבעי
ג. אנחנו משמשים מודל חיקוי
ד. די בהתבוננות של הילדים בנו
ה. די שנאפשר לילדים מרחב התנסות, שיאפשר אכילה מתוך הקשבה לקודים טבעיים לגיטימיים של רעב ושובע

אנחנו צריכים לאפשר לילדינו:
ו. אכילה מתוך בחירה חופשית
ז. אכילה מתוך הנאה ותענוג
ח. אכילה ללא תנאי
ט. אכילה מתוך אמון בהם
י. אכילה מתוך ידיעה שהם היחידים היודעים מה טוב ונכון להם
יא. פעילות גופנית למען ההנעה וההנאה של גופם
((Ellyn Satter8

וכצידה לדרך, בואו נזכור: ההורים אחראים למה, מתי איך והיכן יוגש המזון.
הילדים אחראיים למה הם יאכלו, וכמה(Ellyn Satter, Child of mine 2000)9




1. Francis LA. Birch LL. Maternal influences on daughters' restrained eating behavior. 2005 Nov. Health Psychol. 24(6):548-54

2. Galloway AT. Lee Y. Birch LL. Predictors and consequences of food neophobia and pickiness in young girls. 2003 Jun. J Am Diet Assoc. 103(6):692-8. PEDIATRICS Vol. 117 No. 6 June 2006, pp. 2047-2054 (doi:10.1542/peds.2005-2259)

3. Development of food preferences. Annu Rev Nutr. 1999;19:41-62. Review

4. Parent-child feeding strategies and their relationships to child eating and weight status. Obes Res. 2004 Nov;12(11):1711-22. Review
5. Pierce WD, Heth CD, Owezarczyk JC, Russel JC, Proctor SD. Overeating by young obesity-prone and lean rats caused by tastes associated with low energy foods. Obesity Vol. 15 No. 8 August 2007
6. Birch LL, Fisher JO, Davison KK. Learning to overeat: maternal use restrictive feeding practices promotes girls? eating in the absence of hunger. Am J Clin Nutr 2003;78:215-20
7. Rhee KE, Lumeng JC, Appugliese DP, Kaciroti N, Bradley R. Parenting styles and overweight status in first grade. Pediatrics 2006;117
8. Ellyn satter. your child's weight - helping without harming. 2005 Madison, Wisconsin
9. Ellyn satter. Child of mine. bull publishing company Colorado 2000
10. Obesity, disordered eating, and eating disorders in a longitudinal study of adolescents How do dieters fare 5 years later? J Am Diet Assoc 2006;106: 559-568
11. Fisher JO , Birch LL. Restricting access to foods and children?s eating. Appetite 1999; 32:405-419

12. von Kries R, Koletzko B, Sauerwald T. Breast feeding and obesity: cross sectional study. BMJ. 1999;319 :147 -150

13. Grummer-Strawn LM, Mei Z, and the Centers for Disease Control and Prevention, Pediatric Nutrition Surveillance System. Does breastfeeding protect against pediatric overweight? Analysis of longitudinal data from the Centers for Disease Control and Prevention Pediatric Nutrition Surveillance System. Pediatrics. 2004;113(2)

14. Fisher JO, Mitchell DC, Smiciklas-Wright H, , Birch LL. Parental influences on young girls? fruit and vegetable, micronutrient, and fat intakes, J Am Diet Assoc 2002;102: 58-64

15. Faith MS, Scanlon KS, Birch LL, Francis LA , Sherry B. Parent-child feeding strategies and their relationships to child eating and weight status. Obesity research 2004;12:1711-1722